עכברונת ומרגנית – סיפור ותמונות

,

 

הכירו את הבובה החדשה שלי, עכברונת צמרירית. היא מיוחדת מכמה היבטים, שעליהם אני מקווה להרחיב בפוסט שאפרסם מחר. אבל היא מיוחדת גם בזה שהיא קיבלה סיפור משלה! אני מקווה שתיהנו ממנו וממנה:

 עכברונת ומרגנית

אף קטנטן בצבץ מתוך החור בקיר, אותו החור שהדוד חיים הבטיח לסתום כבר לפני שנה. מרגנית הקטנה, ששכבה במיטה הגדולה מכדי מידותיה, השתתקה ועקבה במבט זהיר אחר המתרחש. האף יצא מן החור, ואחריו נתגלו עיניים שחורות ומבריקות וראש קטן וצמרירי.

"זה עכבר!" חשבה לעצמה מרגנית בשקט.

הראש יצא מן החור, ואחריו גם גוף אפרפר, צמרירי וחינני. זו ודאי עכברונת… כל כך יפה ועדינה היא, הרהרה מרגנית, ושלחה את ידה לאט לאט אל צנצנת אגוזי הלוז שליד מיטתה. בזמן שהעכברונת חקרה את סביבתה, כשהיא מזנקת בזריזות ממחסה למחסה, מרגנית שלפה אגוז מתוך הצנצנת והחזיקה אותו נמוך, ליד מיטתה. חלשה הייתה ידה, ועייפה, והאגוז הקטן נדמה לה כבד מאוד, אך היא אחזה בו בגבורה עד שראתה שמצאה העכברונת את ריחו והחלה נמשכת לעברו.

לכשראתה העכברונת את היד המחזיקה באגוז, קפאה על מקומה והרימה את מבטה. העיניים השחורות והמבריקות פגשו בעיניה הטובות של מרגנית הקטנה. היטב היטב הביטו העכברונת ומרגנית זו בעיניה של זו, ואז השפילה העכברונת את מבטה אל האגוז וקרבה אליו, ללא חשש. היא נעמדה על שתי רגליה האחוריות ולקחה אותו מידה הרועדת של הילדה, ונותרה לעמוד באותו המקום גם כשהחלה לכרסם אותו, בעוד מרגנית מביטה בה ללא זיע. חצי אגוז כרסמה ובלעה, ואת החצי השני הכניסה ללחיה בשלמותו, ואז הביטה מעלה אל הילדה, כשהיא מטה את ראשה הקטנטן מעט הצידה. מרגנית שלחה את ידה בזהירות אליה, והעכברונת חיככה בחיבה את היד המושטת, ואז זינקה וטיפסה עליה בזריזות, אל כתפה של הילדה, וממנה קפצה אל השולחן הקטן שליד המיטה.

"תודה על האגוז" אמרה בעודה קדה קידה קטנה, ולמרגנית נראה היה טבעי מאוד שהיא מדברת בשפת האנשים. "בבקשה", ענתה מרגנית "אני שמחה שבאת, עכברונת. אין לי הרבה אורחים".

"למה את לא יוצאת לשחק בחוץ? אביב עכשיו, יפה בחוץ… הלוואי והייתי יכולה לצאת ביום, כמו שאתם האנשים יוצאים" תהתה העכברונת.

"אני חולה…" ענתה הילדה "קשה לי מאוד ללכת, ואין מי שייקח אותי לטייל עכשיו”

"אוי", אמרה העכברונת והשתתקה. אחר כך התחילה לרחרח את ידה של הילדה. מרגנית שכבה בשקט בזמן שהעכברונת רחרחה ורחרחה, מהיד אל הצוואר, ומשם לבטן, וחזרה אל המצח והראש. היא הייתה רגילה לבדיקות. רק פעם אחת צחקקה כשהעכברונת דילגה על מקום מדגדג במיוחד.

"את לא מריחה חולה" פסקה העכברונת לכשסיימה.

"אי אפשר להריח כשמישהו חולה!" מחתה הילדה.

"וודאי שאפשר. זו האבחנה המדויקת ביותר. ואת לא חולה. את פשוט עוד לא התעוררת מתרדמת החורף שלך".

"לא הייתה לי תרדמת חורף!"

"מה עשית כל החורף??"

"שכבתי במיטה…" ענתה הילדה, מהורהרת.

"תרדמת חורף" אמרה העכברית באותו הטון הפסקני "אבל את לא יכולה להתעורר ממנה עד שלא תרגישי את האביב. את צריכה לצאת החוצה לשחק".

"אני לא יכולה…" נעצבה מרגנית "אני רוצה…".

העכברונת הרעידה את אפה מספר פעמים, ואז עצמה את עיניה.

"אם את לא יכולה לצאת אל האביב…" חשבה בקול  "ניאלץ כנראה להביא את האביב אלייך".

היא הסתובבה ורצה חזרה אל החור, כשהגיעה אליו, הסתובבה שוב וקראה אל מרגנית "אני אחזור בקרוב". אחר כך נעלמה בתוך החור שבקיר.

העכברונת רצה בתוך המחילה הארוכה שבקיר, כשהיא מחפשת היכן ריחו של האביב חזק ביותר. מאחד החורים הצדדיים היכה בה לפתע ריח פריחה עז והיא נדחקה אל תוך החור, הקטן כמטבע, ולאחר כברת דרך קצרה ראתה את אור השמש הבהיר זורח בחוץ על חלקת פרחים קטנה וצבעונית. אף קטנטן בצבץ מתוך החור שבקיר, אך למרבה המזל לא היה עכשיו מי שיראה אותו. בריצה חרישית היא רצה אל הפרחים, ובשלוש נגיסות מדויקות קטפה את חמשת היפים והריחניים ביותר, וחזרה אל המחילה. וברגע האחרון חזרה, שכן החתול הג'ינג'י הגדול הבחין בה וזינק, ועוד רגע והיה תופס את זנבה.

בזהירות בזהירות התקדמה העכברונת במחילה הצרה, כשהיא דואגת פן יתקמטו הפרחים וייתלשו עלי הכותרת שלהם. אט אט התקדמה, הנה החור הקטן כמטבע, והיא מקפלת בקפידה ובעדינות את עלי הכותרת כדי שיעברו הפרחים בשלמותם. והנה כאן בקיר זיז חד, אין מקפידים הבנאים על הנעשה בתוך הקירות, וזיז כזה יכול בקלות לחתוך חתך עמוק באחד הגבעולים, ושוב לא יעמוד הפרח זקוף.

סוף סוף היא מגיעה אל החור שבקיר החדר, והיא מגיחה ממנו בזהירות עם שללה היקר, חמישה פרחי אביב ששרדו בהצלחה את דרך החתחתים שמן החצר אל החדר. מרימה את מבטה אל הילדה, ומייד זוכה בשכר הולם על מאמציה – חיוך רפה על שפתי הילדה, ואור גדול בעיניה. מרגנית מושיטה את ידה אל הרצפה, והעכברונת מייד רצה ועולה, מגישה את הפרחים הרעננים אל ידיה, עיניה ואפה של הילדה החולה. וזו שואפת, מתבוננת, מחבקת וצוחקת, או אולי בוכה, דמעות מעיניה וקולות קצובים הבוקעים מחזה – מי יידע אם בכי, צחוק או שניהם? ושוב שואפת, מחבקת, ועוד דמעות, ועוד קולות מהחזה, והיא מקרבת את העכברונת בחיבה יתרה אל לחייה, וזו מחככת את אפה הקטן בלחי, וראשה הקטן נרטב מהדמעות.

והקולות והדמעות דועכים לאיטם, ומנגד מתעורר בילדה משהו חדש, כוח רענן, לבלוב. והנה היא מתיישבת ומניחה את רגליה על הרצפה, ומתנדנדת הלוך ושוב כמתלבטת, מעבירה את משקלה אל כפות רגליה וחזרה אל המיטה, והנה נשלחת ידה אל השולחן הקטן, לתמיכה, והיא מעזה לנסות ולעמוד, מתנודדת, מתייצבת. והנה צעד זהיר אחד, והיא כמו משילה מעליה את חודשי המחלה הארוכים, ופוסעת אל דלת הכניסה, פותחת, ויוצאת  יחפה אל החצר, כשהעכברונת עדיין על ידה.

השמש הפתאומית מסנוורת, אך מרגנית עומדת וסופגת אותה אל קרבה, והחמימות מתפשטת בגופה הקט. הנה מזדקפת יציבתה, והנה נשמע קול קורא מאחוריה "מרגנית?!".

זו אימא של מרגנית, והיא מתייפחת, או אולי גועה בצחוק, דמעות מעיניה והלמויות קולה מרעידות את גופה – מי יידע אם צחוק, בכי או שניהם? והיא סוגרת את המרחק ביניהן במהירות, מאמצת את בתה אל חזה, ואף אינה שמה לב לעכברונת המזנקת פנימה אל עבר חורה הבטוח שבקיר, כשהיא עוצרת רק כדי לשלוח אל האם ובתה המחובקות מבט קצר אחד, שבע רצון.

 

 

כל הזכויות בטקסט שמורות לשיאל הרבט, 2018 ©